מיומנה הסודי של מנהלת גיוס (פרק 1)

המירוץ המטורף של 0 ק"מ לשעה…

"כן בטח, זה יהיה מעולה" אני ממלמלת לנסיון הנואש לתפוס אותי (שוב) לשיח מסדרון עם אחד מאנשי ה- IT (זה רק אצלנו בחברה, או שבכל החברות השם של איש ה- IT הוא דימה?)

אני מרגישה כמו רצת מרתון בסוף המסלול, עם הזיעה והסרט והמים ביד, רק שהקולות המריעים לי, מתחילים בבקשות והצקות ושאלות, ואני בכלל עוד לא התחלתי לרוץ…

אז לצאת אל המסדרון או לא? כל יציאה מהחדר נשקלת בכובד ראש בימים אלו. ראש הIT מגייס חמישה חדשים רק השבוע, המנכ"ל רוצה להרים סניף קטן בהודו, ולכל עובד שנתקל בי יש בקשה, טענה או סתם ריכול…אני רק רוצה להגיע לשירותים!!!

אני תוהה אם יש עובדת בחברה שמרגישה בדיוק כמוני. דימה (נדמה לי שככה קוראים לו), עוד יושב לי בראש, ואין לי מושג מה הוא אמר. ככה שעכשיו מרחפים לי במח ראשי תיבות באנגלית, אני מבולבלת ומתה לפיפי…

זה לא עסק! אני הולכת לדבר עם המנכ"ל היום! אבל מה אני יכולה להגיד לו? שנמאס לי להיות האמא של כולם? זה התפקיד גברת, תתאפסי על עצמך. גוער לי הקול שבראש. מישהו הכריח אותך להיות מנהלת גיוס בHR?

אני לוגמת את השלוק הראשון של הקפה, ומסמנת לעצמי V. פיפי ראשון של היום! אני לוקחת נשימה עמוקה וממהרת לחדרי בראש מורכן, משחקת אותה סופר מוטרדת. "בלי ליצור קשר עין, בלי ליצור קשר עין" אני משננת לעצמי את המנטרה.

אם רק אעז להרים את העפעף בזוית של 45 מעלות, ליזה עלולה להצליב איתי מבטים וכולנו יודעים מה יוצא מזה. עיכוב של שעות בלו"ז, וזמזומים מטרידים באזניים. אם אני עוד פעם אשמע כמה לא מעריכים את מה שהיא עושה במחלקה אני לוקחת מצ'טה ועורפת לה את הראש…

אוף המסדרון הזה ארוך…אני כמעט רצה כשאני נכנסת חזיתית בשלושת המוסקטרים הצעירים שלי. ריח הנעורים מתערבב עם הזיעה, ואי אפשר להבחין מה זה מה… חמודים. בני 25 וכבר אכפת להם מהסביבה. פפפ…כשאני הייתי בת 25, הכל היה כל כך שונה…לא, הם חמודים, אתלטיים כאלה, אוהבי חיות, טבעוניים, רגישים לגלוטן, רגישים ללקטוז ורגישים לתחבורה… הם מגיעים כל יום לעבודה עם אופניים וטרנד חדש. אני מחייכת בלי שיניים ומתחמקת באלגנטיות (אין לי כח להתחיל היום עם התקנת מתלה לאופניים החשמליים שלהם).

אני חוטפת מהמטבח כמה קלוריות ריקות ומתבאסת על עצמי שאני לא מסוגלת להיות אפילו טיפה ממה שהם מסוגלים ועולה בי בחילה מהנעורים שאופפים אותי מכל עבר בחברה.

אחח, הנעורים אני ממלמלת לעצמי. איך הם ידעו על איזה מסלול ליפול. כל כך צעירים ומרוויחים כל כך הרבה יותר ממה שאבא שלי מרוויח. מה הסוד שלהם אני תוהה. כולם מתלהבים מהם. כולם רוצים להיות הם.  יוסי מנהל ה R&D שלנו מסתובב עם הלשון בחוץ, כמו לברדור מחומם. הוא בטוח שהבחירה באלעד, ההוא מ8200, יביא לנו את פריצת הדרך הבאה. פפפ…אני באופן אישי חושבת שהדבר היחיד שאלעד יפרוץ זה את חומות הבנאליות של קיומו החד גוני, אבל יוסי כל כך מתלהב…כל כך מתלהב שאתמול הוא תפס אותי ל"שיחת מסדרון" כדי שאעשה לו את העבודה השחורה. "לגאון אין מוסר עבודה. דברי איתו. אבל בעדינות. קחי אותו ל"צפרה" (עלינו, ברור שעלינו) ותני לו בראש, אבל תעשי את זה בחברמניות, הא?" הוא טופח על כתפי בחביבות. אייי…אין על העבודה השחורה…אם יוסי היה אוכל את השרצים האלה, הוא היה עושה את זה בעצמו, הוא זורק לי. כן בטח. אתה תרביץ פופקורן שרימפס בצפרה!?! גם כן עתיק בלי חיים. רק עבודה עבודה עבודה. מסכנים הילדים שלו. לא רואים אבא…

אני לוקחת נשימה ומנסה שוב לצלוח את המסדרון בחזרה לחדר. הקירות האפרוריים לוחשים לי "בואי, זה המקום שלך, שבי איתנו" אוי המסדרון…כמה עבודה אני משקיעה פה…העצות שאני נותנת להם שנייה לפני שהם נכנסים למשרד של המנכ"ל,  העידוד והתמיכה שהם מקבלים ממני על הדרך…אני לוקחת נשימת פראנה יוגה ומתעשתת…מתישהוא, אני אהיה חייבת לכתוב על זה יומן…

Comments


כניסה לחברים ותיקים
חדשים פה
X
Loading...