הצעדים שבדרך לתעסוקה

“מה תעשה כשתהיה גדול?”

את מי לא שאלו את השאלה הזו כשהיה ילד? זו, כמובן, שאלה רטורית. אבל מכיוון שרובינו לא ידעו מה זו שאלה רטורית בגיל חמש או שש, ההבדל בינינו הוא איך ענינו לשאלה.

חלקינו לא היו כל כך סגורים על מה תהיה התשובה. “הממ,” אמרה הגרסה-בת-השש של עצמכם, עם שיניים בולטות ושיער שלא רצה לציית לכללי המשיכה, “אני חושב… אה… שוטר?”

סחתיין על המקוריות, ילד.

אבל מקצוע זה לא משהו שבוחרים ברגע. בשביל זה בדיוק יש ילדות – זו התקופה שבה האישיות שלנו מתעצבת, ובה אנו מחליטים מה, בעצם, אנחנו יכולים לעשות בשאר החיים שלנו מבלי לצאת מדעתנו ואולי אפילו להיות מאושרים מהבחירה שעשינו.

לבתי הבכורה, לעומת זאת, יש בעיה אחרת: בפעם האחרונה שנתבקשה לענות על שאלת השאלות היא שלפה רשימה מנטלית ממעבד התמלילים שהיא קוראת לו זיכרון והחלה לדקלם: “מורה, גננת, כבאית, אינסטלטורית, פקחית תעופה, ראש ממשלה, טכנאית מחשבים, מעצבת אופנה,” ומן הסתם עדיין הייתה מדברת אם לא היו מפסיקים אותה.

אם נקרין את זה על עצמנו המבוגרים, בתכל’ס זה אומר שאנחנו מבולבלים. מאד. וגם זה נורמלי. נהוג לומר שעם כל בחירה שאתה עושה, מצטמטמות הבחירות העתידיות שתוכל לעשות בהמשך הדרך. יש בזה הרבה מהאמת, אבל בסופו של דבר זה עולם גדול ומטורף שם בחוץ, ובו ייתכן שהבחירות הביזאריות שלכם במהלך הדרך דווקא הכשירו אותכם באופן ייחודי לתפקיד מעניין וחשוב. עכשיו החוכמה היא למצוא אותו.

ולחלק מאיתנו היה דימוי ברור מאד באיזה מקצוע יעסוק כשיתבגר. אני, לדוגמא, הייתי סגור על אסטרונאוט. צריכה קצת מוגזמת של מדע בדיוני? אולי, אבל אף אחד לא ישכנע אותי שניל ארמסטרונג לא היה האיש הכי מגניב שאי פעם חי, והוא מה שרציתי להיות.

ועכשיו, הנה וידוי שאני בטוח שיזעזע אתכם: אני לא אסטרונאוט. טוב, אני מרחף לפעמים, אבל לא במיקרו גרביטציה בתחנת החלל הבינלאומית.

ככל שהתבגרתי והבנתי שהסיכויים שלי להיות אסטרונאוט אמיתי נמוכים בהרבה מהסיכויים לזכות בלוטו, ושאת החלל אראה רק אם הבריון בבית הספר יזנח את השימוש המקורי בכסא כמחבט ויעבור לרקטה ממש מוצלחת, התחלתי לחפש אלטרנטיבות.

אבל לא ממש היה לי מושג במה לבחור, כך שבמשך שנים למדתי דברים שהיו מאד מעניינים, ושהפיקו במסיבות תגובות כמו “אז אתה ממש לא אוהב כסף, אה?”

“יותר נכון שכסף ואני לא חולקים תחביבים”, הייתי עונה, לצערי.

אז מה נשאר? להתייאש? לאו דווקא. ייאוש יביא אתכם להתפשר על תפקידים שבהם אתם לא מנצלים את מלוא הפוטנציאל שלכם.

במקום זה תעצרו רגע, ותביטו לאחור. עד לאותו הילד בין חמש-שש, ועל הדרך שעשיתם מאז ועד עכשיו. אתם תגלו שכל בחירה שעשיתם הייתה צעד במסע ייחודי – לפעמים מתסכל, אבל חשוב – ושבזכותן אתם יכולים היום להבין לאיזה אדם הפכתם, ומה אתם יכולים לעשות עם זה.

שבו. תחשבו. ואם לא מצאתם את מה שעושה “קליק”, אל תהססו לבקש עצה מאנשים שזה בדיוק מה שהם עושים הכי טוב – מוצאים לאחרים את הנישה שלהם.

אתם תגלו שיש לכם הרבה יותר אופציות ממה שחשבתם.

Comments


טוען...